בעומק מאורת הארנב – פרק ראשון

אליס התחילה להרגיש מאוד עייפה מלשבת ליד אחותה בגדת הנהר ולא לעשות דבר. פעם או פעמיים היא הגניבה מבט חטוף לעבר הספר שאחותה קראה, אבל בספר לא היו תמונות או שיחות, "אז מה הטעם בספר הזה," חשבה לעצמה אליס, "שאין בו תמונות או שיחות?"

אז היא שקלה במוחה (ככל שיכלה, מכיוון שחשה מאוד מנומנמת) האם העונג שבקליעת שרשרת פרחי מרגנית שווה את הטרחה והמאמץ לקום מהמקום ולקטוף פרחים, כאשר לפתע הופיע ארנב לבן עם עיניים ורודות ורץ במהירות לא רחוק מהמקום בו ישבה.

לא היה בזה דבר יוצא דופן, ואליס גם לא חשבה כך, לשמוע את הארנב אומר בקול לעצמו "אוי ואבוי אוי ואבוי! אני אאחר!" אבל כאשר הארנב הלבן בעל העיניים הוורודות שלף שעון מכיס השכמייה שלבש והתבונן בו, אליס קמה על רגליה, מכיוון שעלה בדעתה שהיא מעולם לא ראתה ארנב עם שכמייה ששולף שעון מהכיס, ומתוך סקרנות גדולה היא רצה בשדה אחרי הארנב הלבן. הארנב זינק לתוך מאורת ארנבים גדולה, שהוסתרה מאחורי סבך שיחים. אליס לא חשבה פעמיים ומייד זינקה אחריו לתוך המאורה.

הארנב הלבן

מאורת הארנבים היתה כמו מנהרה גדולה ועמוקה, ואליס חשה עצמה צונחת וצונחת למטה למשהו שנראה כמו באר עמוקה מאוד.

או שהבאר היתה עמוקה מאוד, או שהיא נפלה לאט מאוד, מכיוון שהנפילה היתה מאוד ארוכה וממושכת. היא ניסתה להתבונן סביבה, אבל היה חשוך מדי מכדי לראות משהו. ואז היא הסתכלה בצדי הבאר והבחינה שהן גדושות בארונות ובמדפי ספרים; פה ושם היא ראתה מפות ותמונות. תוך כדי נפילה מטה היא אספה בידיה צנצנת מאחד המדפים. על הצנצנת היה כתוב ריבת תפוזים, אך למרבה האכזבה הצנצנת היתה ריקה. היא לא רצתה להשליך את הצנצנת הריקה למטה, ולכן הניחה אותה באחד המדפים, תוך כדי כך שהיא נופלת מטה.

למטה, למטה, למטה! האם הנפילה הזאת לעולם לא תסתיים? לא היה מה לעשות, לכן אליס התחילה לדבר אל עצמה. דינה תתגעגע אלי מאוד הערב (דינה היתה החתולה של אליס) אני מקווה שהם יזכרו להגיש לה את צלוחית החלב שלה בזמן. "דינה יקירתי הלוואי שהיית כאן איתי!" אליס חשה שהיא מסוחררת כאשר פתאום נשמעה חבטה. הנפילה הסתיימה, היא נחתה על ערימת עלים יבשים.

אליס נותרה בריאה ושלמה והנחיתה בכלל לא כאבה לה. מייד היא קפצה על רגליה ונעמדה. היא נשאה את מבטה מעלה, אבל מעליה הכל היה חשוך. לפניה היה מסלול מעבר ארוך והארנב הלבן עדיין היה בטווח ראייתה, נחפז לדרכו. אסור לאבד רגע. אליס התקדמה במהירות כמו הרוח בדיוק בזמן כדי לשמוע את הארנב אומר, "אוי לאוזניים שלי ואוי לשפם שלי, כבר כל כך מאוחר! " היא היתה מאחוריו במרחק קצר ממנו, אבל הארנב נעלם בסיבוב ולא נראה יותר.

היא מצאה את עצמה באולם ארוך ונמוך, שהיה מואר בשורה של מנורות שהשתלשלו מהתקרה. היו דלתות לאורך האולם כולו, אבל כולן היו נעולות; וכאשר אליס עברה בין הדלתות מצד לצד וניסתה לפתוח כל אחת מהן, היא הלכה בעצב למרכז האולם, תוהה איך אי פעם תצא מכאן.

לפתע היא גילתה שולחן קטן עשוי זכוכית. לא היה עליו דבר, פרט למפתח זהב זעיר, והרעיון הראשון שעלה בדעתה של אליס היה שייתכן שהמפתח שייך לאחת הדלתות שבאולם; אך אוי ! או שהמנעולים היו גדולים מדי, או שהמפתח היה קטן מדי, אבל בשום פנים ואופן המפתח לא פתח אף דלת. עד שלבסוף, היא גילתה מסך נמוך שלא הבחינה בו קודם, ומאחוריו התגלתה דלת בגובה של כשלושים ס''מ. היא ניסתה את מפתח הזהב במנעול, ולמזלה הטוב, המפתח התאים!

אליס מגלה את הדלת הסתרים

אליס פתחה את הדלת וגילתה שהיא מובילה למעבר קטן, לא גדול יותר ממחילת –עכברוש; היא התכופפה על ברכיה והביטה לאורך המעבר ולעיניה נשקף גן קסום ומדהים שמעולם לא ראתה. היא כל כך השתוקקה לצאת מהאולם האפל הזה ולשוטט בין ערוגות-הפרחים הזוהרות, והמזרקות הקרירות, אבל אפילו לא היתה מסוגלת להעביר את ראשה בדלת הדַלָה. "או, " אמרה אליס, "הלוואי שיכולתי להתכווץ כמו טלסקופ! אני חושבת שיכולתי, אילו רק ידעתי איך להתחיל." והיא נעלה שוב את הדלת הקטנטנה.

אליס חזרה אל השולחן, בחצי תקווה שהיא תמצא עליו מפתח נוסף, או ספר שמסביר כיצד לכווץ אנשים כמו טלסקופ. הפעם היא מצאה על השולחן בקבוק קטן ( "הבקבוק הזה בהחלט לא היה כאן קודם, " אמרה אליס), סביב צוואר הבקבוק היתה תלויה תווית נייר עם הכיתוב "שתה אותי" מודפס באותיות נאות וגדולות.

"לא, אני אבדוק קודם," היא אמרה, "ואראה אם כתוב עליו רעיל או לא, מכיוון שהיא מעולם לא שכחה, אם אתה שותה מבקבוק שמסומן בכיתוב "רעיל" זה כמעט בטוח שתפַגע במוקדם או במאוחר. בכל אופן על הבקבוק הזה לא היה זכר למילה "רעיל", כך שאליס אזרה אומץ לטעום ממנו, וגילתה שטעמו טוב מאוד (היה לזה טעם של עוגת דובדבנים,קצפת,אננס,תרנגול הודו,צלוי,טופי וטוסט חם בחמאה), היא לגמה ממנו במהירות רבה.

אליס מוצאת את הבקבוק

 "איזו הרגשה מוזרה !" אמרה אליס. "אני בוודאי מתכווצת כמו טלסקופ!"

וכך זה היה באמת! היא היתה עכשיו בגובה 20 ס''מ בלבד, ופניה קרנו אור לנוכח המחשבה שכעת היא בגודל הנכון כדי לעבור בדלת הדַלָה ולהגיע אל הגן הקסום והמדהים.

לאחר זמן מה, כשגילתה שלא קרה דבר נוסף, היא החליטה לגשת מייד אל הגן; אך אבוי לאליס המסכנה! כאשר היא הגיעה אל הדלת, היא גילתה שהיא שכחה את מפתח הזהב הקטן, וכאשר היא פנתה אל השולחן כדי ליטול את המפתח, היא גילתה שהיא לא יכולה להגיע אליו; היא ראתה את המפתח מבעד לזכוכית והיא עשתה כמיטב יכולתה כדי לטפס על אחד מרגלי השולחן, אך הוא היה חלק מדי, וכאשר היא עייפה את עצמה בניסיונות חוזרים ונשנים, התיישבה והתחילה לבכות.

"די, אין טעם לבכות ככה!" אמרה אליס לעצמה בעוצמה. "אני מציעה לך לעזוב בזה הרגע ממש!" בדרך כלל היא השיאה לעצמה עצות טובות (אף על פי שלעתים רחוקות היא גם פעלה על פי העצות), ולעתים היא גערה בעצמה כל כך בחומרה עד שדמעות זלגו מעיניה.

לפתע עיניה נחו על קופסת זכוכית שהיתה מונחת מתחת לשולחן: היא פתחה את הקופסא ומצאה בתוכה עוגה זעירה. על העוגה הופיעו המילים "אכול אותי" שנכתבו בדומדמניות. "אם כך, אני אוכל את העוגה," אמרה אליס, "ואם זה יגרום לי לגדול, אהיה מסוגלת להגיע אל המפתח; ואם זה יגרום לי להיות קטנה יותר, אהיה מסוגלת לעבור בחריץ שמתחת לדלת: כך או כך אגיע אל הגן, ולא אכפת לי מה יקרה! "

היא אכלה מעט מהעוגה ואמרה בחוסר מנוחה לעצמה "לאיזה כיוון? לאיזה כיוון? אוחזת בידיה את קצה ראשה כדי להרגיש לאיזה כיוון מתחולל השינוי, והיא היתה די מופתעת לגלות שהיא נותרה באותו הגודל. היא המשיכה לנגוס בעוגה עד שסיימה אותה.

תרגום לעברית 
יוסי נפקר

עדותה של אליס - פרק עשירי

אליס בארץ הפלאות – פרק עשירי

"כאן!”קראה אליס. היא קפצה בכזאת זריזות, שפגעה בדוכן המושבעים, מפילה את כל חבר המושבעים על ראשי הקהל שישב למטה.

"הו, אני מצטערת!” היא קראה בטון מופתע.

"המשפט לא יכול להימשך,” אמר המלך, “עד שכל חבר המושבעים ישובו למקומם הנכון,” אמר ושלח מבט קשוח כלפי אליס.

"מה את יודעת על העניין הזה?” אמר לאליס.

"שום דבר,” אמרה אליס.

המלך קרא מתוך הספר שלו: “חוק מספר ארבעים ושתיים. כל האנשים שבגובה קילומטר צריכים לעזוב את בית המשפט.”

"אני לא בגובה קילומטר,” אמרה אליס.

כמעט שני קילומטרים,” אמרה המלכה.

אליס הופכת את דוכן המושבעים

"ובכן,אני לא הולכת בשום פנים ואופן,” אמרה אליס.

המלך החוויר וסגר את הספר שלו במהירות. “תשקלו היטב את פסק הדין שלכם,” הוא אמר לחבר המושבעים, בקול נמוך ורועד.

"יש עדויות נוספות, בבקשה ממך הוד מלכותך,” אמר הארנב הלבן, קופץ בזריזות. “המסמך הזה צץ עכשיו. נראה שזה מכתב שנכתב על ידי האסיר אל...אל מישהו.” הוא פרש את הנייר כאשר דיבר והוסיף, “זה לא מכתב, אחרי הכל; אלה הם כמה פסקאות.”

"בבקשה, הוד מלכותך,” אמר הנסיך, “אני לא כתבתי את זה והם לא יכולים להוכיח שזה אני. אין שֵם חתום בסוף המסמך.

אתה בוודאי מתכוון שהתלוצצת, אחרת היית חותם את שמך כמו אדם ישר,” אמר המלך. נשמעו מחיאות כפיים על כך.

"קרא אותם,” הוא הוסיף, ופנה לעבר הארנב הלבן.

השתררה שתיקה גדולה בבית המשפט כאשר הארנב הלבן קרא את הפסקאות.

"זוהי העדות החשובה ביותר ששמענו עד כה,” אמר המלך.

"לא מאמינה שיש לזה משמעות,” העזה אליס.

"אם אין לזה שום משמעות,” אמר המלך, “ זה יחסוך מהעולם צרות, את יודעת, כי אנחנו לא מחפשים צרות. נניח לחבר המושבעים לשקול את פסק הדין שלהם.”

"לא, לא!” אמרה המלכה. גזר הדין קודם...פסק הדין אחר כך.”

"שטויות!” אמרה אליס בקול רם, “הרעיון הוא שיש קודם פסק דין ואחר כך גזר דין.”

"נצרי את לשונך!” אמרה המלכה, והפכה כולה לסגולה

"אני לא!” אמרה אליס.

"ערפו את ראשה!” המלכה צעקה במלוא גרונה. איש לא זז.

"למי איכפת בכלל ממך?” אמרה אליס (היא גדלה למלוא קומתה בזמן הזה). “אתם רק חפיסת קלפים.”

בדיוק באותו הרגע, כל החפיסה התעופפה באוויר לעברה; היא צווחה בקול, חצי מתוך פחד, וחצי מתוך כעס, ניסתה להלום בהם, ומצאה את עצמה שוכבת על גדת הנחל, כשראשה בחיקה של אחותה, אשר גרפה בעדינת עלים יבשים אשר נשרו מהעצים על פניה.

"התעוררי,אליס יקירה!” אמרה אחותה. “מדוע, ישנת כל כך עמוק.”

"הו, היה לי חלום כזה מסקרן!” אמרה אליס. והיא סיפרה לאחותה, ככל שהצליחה להיזכר, כל ההרפתקאות המוזרות שקראתם אודותיהם. אליס קמה ורצה, חושבת תוך כדי ריצה, איזה חלום נפלא זה היה.

תורגם לעברית על ידי
יוסי נפקר

מגרש הקרוקט של המלכה – פרק שמיני

אליס בארץ הפלאות – פרק שמיני

שיח ורדים גדול ניצב בסמוך לכניסה לגן; הוורדים שצמחו עליו היו לבנים, אבל היו שם שלושה גננים, שהיו עסוקים בצביעת הוורדים באדום. לפתע עיניהם נתקלו באליס, בשעה שהיא צפתה במעשיהם. “תאמרו לי בבקשה,” אמרה אליס בביישנות, “מדוע אתם צובעים את הוורדים?”

חמש ושבע לא אמרו כלום, והסתכלו על שתיים. שתיים התחיל לומר בקול נמוך, “למה, העובדה היא ש...את מבינה עלמה, היה צריך להיות כאן שיח של ורדים אדומים, ובטעות שמנו שיח של ורדים לבנים; ואם המלכה תגלה את זה, היא תצווה לערוף את ראשינו, את יודעת. אם כך את מבינה,עלמה, אנו עושים כמיטב יכולתנו, לפני שהיא תגיע, כדי...” בדיוק באותו הרגע, חמש, שהסתכל בחרדה לעבר הגן, קרא, “המלכה! המלכה!” ושלושת הגננים מייד השליכו את עצמם על הרצפה. נשמע קול של צעדים רבים ואליס התבוננה סביבה, להוטה לראות את המלכה.

תחילה הגיעו עשרה חיילים נושאים אלות בידיהם; אחריהם הגיעו העשיריות, שהיו משובצים ביהלומים. אחר כך הגיעו ילדי המלוכה; היו עשרה מהם, כולם משובצים בלבבות. לאחר מכן הגיעו האורחים, בעיקר מלכים ומלכות, וביניהם זיהתה אליס את הארנב הלבן. בעקבותיהם הגיע נסיך הלבבות, נושא את כתר המלך על כרית אדומה מקטיפה; ובסוף כל התהלוכה המפוארת הזאת הגיעו המלך ומלכת הלבבות.

נסיך הלבבות נושא את כתר המלך

כאשר התהלוכה הגיעה ליד אליס,כולם נעצרו והביטו בה, והמלכה אמרה בחומרה, “מי זאת?” היא אמרה זאת לנסיך הלבבות, שהגיב בקידה ובחיוך.

"שמי הוא אליס, הוד מלכותך,” אמרה אליס בנימוס רב; אבל היא הוסיפה לעצמה, “אבל למה, הרי הם רק חפיסת קלפים אחרי הכול.”

"האם את יודעת לשחק קרוקט?” צעקה המלכה. השאלה ללא ספק היתה מופנית כלפי אליס.

"כן!” אמרה אליס בקול רם.

"אם כך, בואי!” שאגה המלכה.

"זהו...זהו יום יפה מאוד!” אמר קול מבויש לאליס. היא הלכה ליד הארנב הלבן, אשר הציץ בעצבנות בפניה.

"מאוד,” אמרה אליס. "היכן הדוכסית?”

"שששש! שששש!” אמר הארנב. “היא בעונש של הוצאה להורג.”

"על מה?” אמרה אליס.

"היא החרישה את האוזניים של המלכה,” אמר הארנב.

"לגשת למקומות!” צעקה המלכה בקול רועם, ואנשים התחילו לרוץ לכל הכיוונים, נתקלים זה בזה. לבסוף, הם התמקמו בתוך דקה או שתיים, והמשחק החל.

אליס חשבה שהיא מעולם לא ראתה מגרש קרוקט כזה מסקרן בימי חייה; המגרש היה מלא ברכסים ותלמים. כדורי הקרוקט היו קיפודים חיים, ופטישי העץ היו פלמינגו חיים, והחיילים היו צריכים לעמוד על ידיהם ורגליהם כדי להפוך לשערים.

השחקנים שיחקו כולם בבת אחת, מבלי להמתין לתורם, רבים ונלחמים על הקיפודים; ותוך זמן קצר, המלכה נמלאה בחמת זעם והחלה לצעוק, “ערפו את ראשו!” או "ערפו את ראשה!” כמעט בכל דקה.

"הם מאוד אוהבים פה עריפת ראשים ,”חשבה אליס; "הפלא הגדול הוא שמישהו בכלל שנשאר בחיים.”

היא חיפשה אחר דרך מילוט כלשהי, כאשר הבחינה במראה מוזר. “זה חתול הצ'יישר,” היא אמרה לעצמה, “עכשיו יהיה לי עם מי לדבר.”

"איך את מסתדרת?” אמר החתול.

"אני לא חושבת שהם משחקים באופן הוגן,” אמר אליס, בנימת תלונה; “והם כולם רבים אחד עם השני, כך שאי אפשר לשמוע אף אחד מדבר...ולא נראה שיש להם חוקים וכללים בכלל.”

"האם את מחבבת את המלכה?” אמר החתול בקול נמוך.

"בכלל לא,” אמרה אליס.

אליס חשבה שאולי כדאי שתחזור כדי לראות כיצד המשחק מתנהל. אז היא הלכה לחפש את הקיפוד שלה. הקיפוד היה עסוק בקרב עם קיפוד אחר, וזאת נראתה לאליס הזדמנות נפלאה לשחק ולחבוט באחד מהם; הקושי היחידי היה שהפלמינגו שלה נעלם בצד השני של הגן,ואליס ראתה אותו מנסה, בחוסר אונים, לעוף אל העץ. היא תפסה את הפלמינגו והניחה אותו תחת זרועה, כדי שלא יברח שוב.

אליס במגרש הקרוקט

אליס רצה לעבר הדוכסית (שעכשיו היתה מחוץ לכלא). היא אחזה בחיבה בזרועה של אליס והן הלכו יחד. אליס היתה שמחה לפגוש בה כשהיא מצב רוח כה טוב. בכל אופן היא היתה מעט מבוהלת כאשר היא שמעה את קולה של הדוכסית קרוב לאוזנה. “את חושבת על משהו, יקירתי, וזה גורם לך לשכוח לדבר.”

"המשחק מתנהל טוב יותר עכשיו,” אמרה אליס,בניסיון להפר את שתיקתה.

"בדיוק כך,” אמרה הדוכסית; והלקח מכך הוא...הו, זאת אהבה, זאת אהבה שגורמת לעולם להסתובב!”

למרבה הפתעתה של אליס,זרועה של הדוכסית שהיתה בידה שלה, החלה לרעוד. אליס נשאה עיניה והנה המלכה ניצבה לפניהם, בזרועות משולבות, מצחה מקומט ופניה מכורכמות כמו סופת רעמים!

"עכשיו אני אתן לכן אזהרה הוגנת,” צעקה המלכה, רוקעת על הקרקע בשעה שהיא מדברת. “את או הראש שלך צריכים לעוף מפה, וזה צריך לקרות מהר מאוד. תחליטי בעצמך!” הדוכסית בחרה, והיא נעלמה תוך רגע.

"הבה נמשיך במשחק,” המלכה אמרה לאליס; ואליס היתה מפוחדת מכדי לומר מילה, אך לאט לאט שבה אל מגרש הקרוקט.

כל זמן שהם שיחקו, המלכה לא חדלה לריב עם השחקנים האחרים ולצעוק, “ערפו את ראשו!” או "ערפו את ראשה!” תוך חצי שעה לערך, כל השחקנים, פרט למלך, המלכה ואליס,היו תחת פיקוחם של החיילים והיו צפויים לעונש של הוצאה להורג.

המלכה, חסרת נשימה, פרשה, והתרחקה עם אליס. אליס שמעה את המלך אומר בקול נמוך "כולכם מקבלים חנינה.”

לפתע נשמעה זעקה מרחוק, “המשפט מתחיל!”ואליס רצה עם כולם.

תרגום לעברית:
יוסי נפקר

מסיבת תה מטורפת פרק שביעי

אליס בארץ הפלאות / פרק שביעי

היה שם שולחן ערוך מתחת לעץ לפני הבית, והארנב הנמרץ והכובען שתו תה; נמנמן ישב ביניהם,שקוע בשינה עמוקה.

השולחן היה רחב ממדים, אבל כל השלושה הצטופפו יחדיו בפינה אחת. “אין מקום! אין מקום!” הם הזדעקו כשהבחינו באליס מתקרבת. “יש המון מקום!” אמרה אליס בכעס, והתיישבה בכורסה גדולה בקצה השולחן.

אליס, הכובען המטורף,הנמנמן, והארנב

הכובען פקח את עיניו לרווחה כששמע את הדברים, אבל כל מה שהוא אמר היה, "מדוע עורב הוא כמו שולחן כתיבה?”

"אני שמחה שהם התחילו לחוד חידות...אני מאמינה שאני מסוגלת לנחש את התשובה,” היא הוסיפה בקול.

"האם את מתכוונת לכך שאת חושבת שאת יכולה למצוא את התשובה לזה?” אמר הכובען.

"בדיוק כך,” אמרה אליס.

"אם כך את צריכה לומר למה את מתכוונת,” המשיך הכובען.

"זה מה שאני עושה,” מיהרה אליס להשיב; "לפחות....לפחות אני מתכוונת למה שאני אומרת...זה אותו הדבר, אתה יודע.”

"באותה המידה יכולת לומר,” הוסיף הנמנמן, שנראה מדבר מתוך שינה, שאני נושם כשאני ישן, זה אותו הדבר כמו, אני ישן כשאני נושם.

"זה בדיוק אותו הדבר לגביך,” אמר הכובען, ושפך מעט תה חם על אפו של הנמנמן. הנמנמן טלטל את ראשו בחוסר סבלנות ואמר, מבלי לפקוח את עיניו, “כמובן, כמובן; זה בדיוק מה שרציתי להעיר לגבי עצמי.”

"האם ניחשת כבר את החידה?” אמר הכובען, פונה שוב לאליס.

"לא, אני מרימה ידיים,” השיבה אליס. “מהי התשובה?”

"אין לי שמץ של מושג,” אמר הכובען.

"גם לי לא,” אמר הארנב.

אליס נאנחה. “אני חושבת שאתה יכול לעשות שימוש טוב יותר בזמן,” היא אמרה, “מאשר לבזבז אותו בחידות שאין להן תשובה.”

"קחי עוד קצת תה,” אמר הארנב לאליס בארשת רצינית.

"עדיין אין לי כלום,” ענתה אליס בטון נעלב, “אז אני לא יכולה לקחת עוד.”

"את מתכוונת שאת לא יכולה לקחת פחות,” אמר הכובען; "זה קל מאוד לקחת יותר מאשר לקחת כלום.”

ואז, אליס קמה והסתלקה לדרכה. הנמנמן נרדם מייד וגם האחרים לא שמו לב שהיא הולכת, אף על פי שהיא הסתכלה לאחור פעם או פעמיים; בפעם האחרונה שהיא ראתה אותם, הם ניסו להכניס את הנמנמן לתוך קומקום התה.

"בשום מחיר שבעולם, אני לא אחזור לשם לעולם!” אמרה אליס, כשעשתה את דרכה ביער. “זוהי מסיבת התה המטופשת ביותר שראיתי בחיים שלי!” בו ברגע שהיא אמרה את זה, היא שמה לב שבאחד העצים ישנה דלת המובילה היישר לתוכו. “זה מאוד מסקרן!” היא חשבה. “אני חושבת שאני יכולה להיכנס מייד.” והיא פסעה פנימה.

שוב היא מצאה את עצמה במסדרון ארוך. בעזרת מפתח הזהב הקטן, היא פתחה את הדלת שהובילה לתוך הגן. ואז היא התחילה לכרסם מהפטרייה (היא שמרה חתיכה בכיס) עד שהיא היתה בגובה של 30 סנטימטר; ואז היא עברה במסדרון הקטן; ואז...היא מצאה את עצמה סוף כל סוף בגן היפהפה, בין ערוגות הפרחים הזוהרות והמזרקות הקרירות.

תרגום לעברית:
יוסי נפקר

אליס בארץ הפלאות - חזיר ופלפל פרק שישי

למשך דקה אחת או שתיים היא עמדה מביטה בבית, כשלפתע משרת במדים יצא בריצה מתוך היער (אם לשפוט לפי מראה פניו, היא היתה קוראת לו דג)...והקיש בחוזקה על הדלת באגרופיו. הדלת נפתחה על ידי משרת אחר במדים, בעל פנים עגולות ועיניים גדולות כשל צפרדע.

המשרת עם פני הדג שלף מתחת לזרועו מכתב גדול, והעביר אותו למשרת השני, כשהוא אומר בטון חגיגי, "עבור הדוכסית. הזמנה מהמלכה לשחק קרוקט." המשרת עם עיני הצפרדע חזר, באותו טון חגיגי, "מהמלכה. הזמנה עבור הדוכסית לשחק קרוקט." ושניהם קדו קידה עמוקה והתלתלים שלהם הסתבכו זה בזה.

כאשר אליס הציצה שוב, המשרת-דג נעלם, והשני ישב על הרצפה ליד הדרך, בוהה בטיפשות לעבר הרקיע. אליס הלכה בביישנות לעבר הדלת והקישה בדלת.

"אין טעם בכל הנקישות הללו," אמר המשרת, "וזאת משתי סיבות. ראשית, מכיוון שאני באותו הצד של הדלת כפי שאת. שנית, הם מקימים כזה רעש בפנים, אף אחד לא יכול לשמוע אותך." ובהחלט היה רעש יוצא דופן בפנים...יללות מתמשכות והתעטשויות, ופה ושם קול נפץ של התרסקות גדולה, כאילו צלחת או סיר נשברו לרסיסים.

"איך אני אכנס פנימה?" שאלה אליס.

"האם את מתכוונת להיכנס בכלל?" אמר המשרת. "זוהי השאלה הראשונה, את יודעת."

אליס פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. הדלת הובילה לתוך מטבח גדול, שהיה אפוף עשן מקצה אחד עד לקצה שני. הדוכסית ישבה באמצע על שרפרף בעל שלוש רגליים, מניקה תינוק. הטבח עמד מעל האש בוחש בקדירה גדולה שנראה שהיתה מלאה במרק.

"ללא ספק יש יותר מדי פלפל במרק!" אמרה אליס לעצמה, בשעה שהיא מתעטשת. אפילו הדוכסית התעטשה מדי פעם. ובאשר לתינוק, הוא התעטש ויילל לסירוגין ללא הרף. שני היצורים היחידים במטבח שלא התעטשו היו הטבח וחתול גדול, שחייך מאוזן לאוזן.

"בבקשה אמרי לי," אמרה אליס בביישנות מה, "מדוע החתול שלך מחייך כך?"

"זהו חתול צֵ'יישֶר," אמרה הדוכסית, "זוהי הסיבה."

"לא ידעתי שחתולי צ'יישר תמיד מחייכים. למעשה, לא ידעתי שחתולים בכלל יכולים לחייך,"אמרה אליס.

"את לא יודעת הרבה," אמרה הדוכסית, "וזוהי עובדה."

בדיוק אז הטבח הוריד את קדירת המרק מהאש, ומיד התחיל לזרוק חפצים לעבר הדוכסית והתינוק...המגהצים הגיעו ראשונים, אחר כך הגיעה מקלחת של סירים צלחות וכלים. הדוכסית לא שמה אליהם לב, אפילו כשפגעו בה, והתינוק כבר יילל כל כך, עד שזה היה בלתי אפשרי לקבוע האם החבטות פגעו בו או לא.

"הו, בבקשה, שים לב מה אתה עושה!" הזדעקה אליס, מקפצת מעלה ומטה בפחד.

"הנה! את יכולה לטפל בו קצת, אם את רוצה!" הדוכסית אמרה לאליס, והשליכה את התינוק לעברה בזמן שדיברה. "אני מוכרחה ללכת ולשחק קרוקט עם המלכה," והיא מיהרה לצאת מהחדר.

בקושי אליס הצליחה לתפוס את התינוק, שנופף בזרועותיו וברגליו לכל עבר. "אם לא אקח את הילד הזה איתי," חשבה אליס, "הוא לא יחזיק פה מעמד אפילו לא עוד יום או יומיים. האם זה לא יהיה פשע לעזוב אותו מאחור?" את המילים האחרונות היא אמרה בקול רם, והדבר הקטן נהם בתשובה.

"אם אתה הולך להפוך לחזיר, יקירי," אמרה אליס, "אז אין לי יותר מה לעשות איתך יותר."

אליס התחילה לחשוב לעצמה, "מה עכשיו אני אעשה עם היצור הזה, כשאביא אותו הביתה?" הוא נאנק שוב כל כך חזק, עד שאליס הביטה למטה אל תוך פניו בבהלה. הפעם לא היה מקום לספק, זה היה לא פחות ולא יותר מאשר חזיר. היא הניחה את היצור הקטן על הרצפה והרגישה הקלה עצומה לראות אותו רץ היישר אל תוך היער.

אליס ו"התינוק"

אליס היתה מופתעת מעט לראות חתול צ'יישר יושב על ענף של עץ במרחק מטרים ספורים. החתול רק חייך כשראה אותה.

"חתלתול צ'יישר," פתחה ואמרה אליס, בביישנות מה, "האם תוכל לומר לי בבקשה באיזו דרך עליי ללכת מכאן?"

אליס והחתול צ'יישר

"בכיוון הזה," החתול אמר, ונופף בכפו הימנית, "חי כובען. ובכיוון הזה," הוא נופף בכפו השנייה, "חי ארנב נמרץ. תבקרי את מי שאת רוצה. שניהם מטורפים."

"אבל אני לא רוצה להיות עם אנשים מטורפים," העירה אליס.

"הו, אין לך מה לעשות לגבי זה," אמר החתול, "כולנו כאן מטורפים. האם את משחקת קרוקט עם המלכה היום?"

"הייתי שמחה מאוד," אמרה אליס, "אבל לא הוזמנתי עדיין."

"את תראי אותי שם," אמר החתול ונעלם.

אליס לא התרחקה הרבה בטרם ראתה את ביתו של הארנב הנמרץ.זה היה בית גדול כל כך, שהיא לא רצתה להתקרב אליו עד שהיא כרסמה מעט מהפטרייה בידה השמאלית.

תורגם לעברית על-ידי
יוסי נפקר

אליס בארץ הפלאות - עצה מהזחל פרק חמישי

סוף כל סוף הזחל הוציא את הנרגילה מפיו ופנה אל אליס בקול עייף וישנוני. "מי את?" אמר הזחל.

אליס והזחל

אליס השיבה בביישנות, "אני...אני כבר בקושי יודעת, אדוני, כרגע...לפחות אני יודעת מי היייתי כשהתעוררתי בבוקר, אבל אני חושבת שהשתניתי כבר כמה פעמים מאז."

"למה את מתכוונת בכך?" אמר הזחל בקול נוקשה, "הסבירי את עצמך!"

"אני חוששת אדוני, שאני לא יכולה להסביר את עצמי," אמרה אליס, מכיוון שאני לא עצמי, אתה מבין...להיות בכל מיני מידות וגדלים ביום אחד זה מאוד מבלבל." היא הזדקפה ככל שיכלה ואמרה באומץ, "אני חושבת שאתה צריך לומר לי מי אתה, קודם."

"מדוע?" אמר הזחל.

אליס לא יכלה לחשוב על סיבה טובה, ומכיוון שהזחל נראה במצב רוח לא כל כך טוב, היא הסתובבה כדי ללכת.

"חזרי!" הזחל קרא אחריה. "יש לי משהו חשוב לומר!" אליס הסתובבה וחזרה על עקבותיה.

"שמרי על קור רוח," אמר הזחל.

"זה הכול?" אמרה אליס, מתגברת על זעמה ככל שיכלה.

"לא," אמר הזחל.

הוא פרש את זרועותיו, הוציא את הנרגילה שוב מפיו, ואמר, "אז את חושבת שהשתנית, נכון?"

"אני חוששת שכן, אדוני," אמרה אליס. "אני לא זוכרת דברים כמו שנהגתי לזכור...ולא הייתי באותו הגודל למשך יותר מעשר דקות ברציפות!"

"באיזה גודל את רוצה להיות?" שאל הזחל.

"הו, אין לי העדפות מיוחדות לגודל," השיבה אליס בהיסוס, "רק שאף אחד לא אוהב להשתנות לעתים כל כך קרובות, אתה יודע. הייתי רוצה להיות קצת יותר גדולה, אדוני, אם לא אכפת לך," אמרה אליס. "להיות שבעה סנטימטר זה כזה מדכא."

"זה גובה טוב מאוד באמת!" אמר הזחל בכעס, והזדקף בשעה שדיבר (הוא היה בדיוק בגובה שבעה סנטימטרים)

תוך דקה או שתיים, הזחל ירד מהפטרייה והזדחל אל תוך העשב, מעיר תוך כדי כך, "צד אחד יגביה אותך, וצד שני ינמיך אותך."

"צד אחד של מה? והצד השני של מה?" חשבה אליס לעצמה.

"של הפטרייה," נשמע קולו של הזחל, כאילו שהיא שאלה את זה בקול רם. וברגע הבא הוא נעלם לגמרי.

אליס נותרה לבדה מתבוננת מהורהרת בפטרייה לרגע, מנסה להבין היכן הם שני הצדדים של הפטרייה. לבסוף היא מתחה את זרועותיה ככל שיכלה, ושברה חתיכה מהקצה בכל יד.

"ועכשיו, מה הוא מה?" היא אמרה לעצמה, וכרסמה קצת מהפיסה שביד הימנית כדי לבדוק מה יקרה. ברגע הבא היא חשה במהלומה אלימה מתחת לסנטרה...הוא פגע ברגליה!

היא נבהלה כהוגן מהשינוי הפתאומי, כשהיא התכווצה במהירות. לכן היא התכוננה לעשות מאמץ כדי לאכול קצת מהצד השני. הסנטר שלה היה לחוץ כל כך אל הרגל כך שבקושי היה לה מקום לפתוח את הפה שלה. אבל היא לבסוף הצליחה ובלעה פירור ממה שהיה לה ביד שמאל...

"יופי, הראש שלי חופשי סוף סוף!" אמרה אליס. אבל כל מה שהיא היתה מסוגלת לראות, כשהיא השפילה את מבטה היה רק צוואר ארוך, שנראה כמו גבעול מכוסה בים של עלים ירוקים, שהיה מונח תחתיה.

"היכן הכתפיים שלי? הו, והידיים המסכנות שלי, איך זה שאני לא רואה אתכן?" היא היתה שמחה לגלות כי הצוואר שלה התעקל בקלות לכל כיוון, ממש כמו נחש. היא הצליחה לעקל אותו כלפי מטה בזיגזג חינני ועמדה לצלול אל בין העלים, כאשר שריקה חדה ופתאומית גרמה לה לסגת במהירות...יונה גדולה התעופפה אל תוך פניה וחבטה בה באלימות בכנפיה.

"נחש!" הזדעקה היונה.

"אני לא נחש!" אמרה אליס בהתמרמרות. "הניחי לי!"

"ניסיתי את השורשים של העצים, וניסיתי את גדות הנחל, וניסיתי את השיחים," היונה המשיכה, "אבל הנחשים האלה! אי אפשר לרָצות אותם!"

אליס היתה נבוכה יותר ויותר.

"כאילו לא היו לי מספיק צרות עם הבקיעה של הביצים," אמרה היונה, "ועוד אני צריכה לשמור מפני נחשים, בלילה וביום! ועד שבחרתי את העץ הגבוה ביותר ביער," המשיכה היונה, מרימה את קולה בצווחה, "ובדיוק כשכבר חשבתי שאהיה סוף סוף חופשיה מהם, הם חייבים להזדחל ולהתפתל מהשמיים! או, נחשים!"

"אבל אני לא נחש, אני אומרת לך!" אמרה אליס. "אני...אני היא...אני ילדה קטנה," היא הוסיפה בספקנות, כשנזכרה במספר השינויים שהיא עברה באותו היום.

"את מחפשת ביצים, אני יודעת את זה היטב," אמרה היונה. "ומה זה משנה לי אם את ילדה קטנה או נחש?"

"זה משנה ועוד איך בשבילי," אמרה אליס במהירות. "אבל אני לא מחפשת ביצים, וגם אם הייתי מחפשת, לא הייתי רוצה את שלך, אני לא אוהבת אותם לא מבושלים."

"אם כך, אז הסתלקי מכאן!" אמרה היונה בטון כועס, כאשר התיישבה שוב בקן שלה. אליס כרעה בין העצים ככל שיכלה, מכיוון שהצוואר שלה המשיך להסתבך בין הענפים, ומדי פעם היא נאלצה לעצור ולהתיר אותו. לאחר זמן מה היא נזכרה שעדיין היא אוחזת בידיה את פיסות הפטרייה, והיא החלה בזהירות, מכרסמת מהאחת ואחר כך מהשנייה, פעם קומתה גובהת ופעם קומתה מונמכת, עד שהיא הצליחה להביא את עצמה לגובה הרגיל.

נדמה שזה היה כל כך מזמן מאז שהיא היתה קרובה לגודל הנכון שלה, עד שזה הרגיש לה מוזר בהתחלה. "ועכשיו צריך להגיע אל הגן הקסום ההוא, איך אפשר לעשות את זה, אני תוהה?" כשהיא אמרה את זה, היא מצאה את עצמה מול מקום פתוח, עם בית קטן. "מי שמתגורר כאן," חשבה אליס, "עלול להיבהל לראות אותי בגודל הזה!" היא לא התקרבה לבית עד אשר הקטינה את מידותיה ל 22 סנטימטר.

תרגום לעברית: יוסי נפקר

פרק רביעי - הארנב שולח את ביל הקטן

אליס בארץ הפלאות / פרק רביעי

היה זה הארנב הלבן, מדדה באיטיות מסתכל בחשש בשעה שהוא הולך, כאילו איבד משהו, אליס שמעה אותו ממלמל לעצמו, "הדוכסית הדוכסית הו, הכפות שלי הו, הפרווה שלי והשפם שלי! היא הרי תוציא אותי להורג, אני בטוח בזה ממש כפי שאני בטוח שחמוסים הם חמוסים! איפה איבדתי אותם, אני תוהה?" אליס ניחשה מייד שהוא מחפש את המאוורר ואת זוג הכפפות לבנות. בטבעיות היא החלה לחפש אותם, אבל הם לא נראו בשום מקום - הכול נראה כל כך שונה מאז ששחתה בבריכה, והאולם הגדול, עם שולחן הזכוכית והדלת הקטנה, נעלמו כליל.

לפתע הארנב הבחין באליס, וקרא אליה, בקול עצבני. "למה, מארי אן, מה את עושה כאן בחוץ? רוצי הביתה בזה הרגע והשיגי לי זוג כפפות לבנות ומאוורר! מהר, עכשיו!"

"הוא חושב שאני המשרתת שלו!" אמרה אליס, בשעה שרצה. "כמה מופתע הוא יהיה כשהוא יגלה מי אני!" כשהיא אמרה את זה, היא ראתה לנגד עיניה בית קטן ויפה, על הדלת היה שלט נחושת קטן שעליו היה חרות הכיתוב "מר ארנב". היא נכנסה פנימה מבלי להקיש בדלת ומיהרה במעלה המדרגות. היא חששה שמא תפגוש את מארי אן האמיתית, שאולי תגרש אותה מהבית בטרם תספיק למצוא את המאוורר ואת הכפפות. בינתיים אליס מצאה את עצמה בחדר קטן ומסודר עם שולחן צמוד לחלון, ועליו מאוורר עם 2 או 3 זוגות כפפות לבנות במידה של ילדים קטנים. היא לקחה את המאוורר וזוג כפפות, ובדיוק עמדה לעזוב את החדר, כשלפתע עיניה נחו על בקבוק קטן שניצב ליד המראה. היא הוציאה את הפקק והניחה אותו בין שפתיה אומרת לעצמה, "אני מקווה שזה יגרום לי לגדול שוב, כי, באמת, נמאס לי כבר להיות דבר כל כך זעיר!"

לפני שהיא שתתה מחצית מהבקבוק, היא גילתה שהראש שלה נלחץ כלפי התקרה, והיא נאלצה להתכופף כדי להגן על הצוואר שלה, פן יישבר. היא הניחה את הבקבוק במהירות ואמרה, "זה מספיק, אני מקווה שאני לא אגדל יותר מזה."

אליס שוב גדלה

אוי ואבוי! היה מאוחר מדי לקוות לכך! היא המשיכה לגדול ולגדול ובמהרה היא היתה צריכה לכרוע על ברכיה ולהתיישב על הרצפה. ועדיין היא המשיכה לגדול, וכמוצא אחרון היא הוציאה יד אחת מחוץ לחלון ורגל אחת לתוך הארובה, ואמרה לעצמה "מה שלא יקרה, אין לי יותר מה לעשות בנידון מעבר לזה. "למה אני אהפוך להיות?"

למרבה מזלה של אליס, בקבוק הקסמים הקטן עכשיו הגיע למלוא השפעתו, והיא לא גדלה יותר. לאחר מספר דקות היא שמעה קול מבחוץ.

"מארי אן! מארי אן!" קרא הקול. הביאי לי את הכפפות שלי בזה הרגע!" ואז נשמעו נקישות קטנות של רגליים על המדרגות. אליס ידעה שזה הארנב בא לחפש אותה והיא רעדה עד שהבית כולו נרעד. היא שכחה לגמרי שהיא עכשיו פי אלף יותר גדולה מהארנב ושאין לה סיבה לפחד מפניו.

הארנב התקדם לעבר הדלת וניסה לפתוח אותה. כאשר הדלת נפתחה, הוא נתקל במרפק הקשה של אליס. אליס שמעה אותו אומר לעצמו, "אז אני אלך מסביב ואכנס פנימה דרך החלון."

"אתה לא תצליח להיכנס!" חשבה אליס. לאחר זמן קצר היא דימתה לשמוע את הארנב ממש מתחת לחלון, היא הניעה בפתאומיות את ידה בתנועת חטיפה באוויר. היא לא תפסה דבר, אבל היא שמעה צווחה קטנה ונפילה וקול נפץ של זכוכית נשברת.

ואז נשמע קול עצבני, זה היה קולו של הארנב: "פאט! פאט! היכן אתה?" ואז נשמע קול שהיא מעולם לא שמעה מעודה, "כמובן, אני כאן! מחפש אחר תפוחים, אדוני הנכבד!"

ושוב נשמע קולו של הארנב: "כאן!" בוא ועזור לי לצאת מכאן! עכשיו, אמור לי, פאט, מה זה בחלון?"

"כמובן, זוהי זרוע, אדוני הנכבד!"

"ובכן, בשום פנים ואופן, אין מה לזרוע הזאת לעשות כאן, לך ותסלק אותה מכאן!"

היתה שתיקה ארוכה ואליס היתה מסוגלת לשמוע רק לחישות פה ושם, והיא שוב הניעה את זרועה באוויר בתנועת חטיפה. הפעם נשמעו שתי צווחות קטנות ועוד קולות נפץ של זכוכית נשברת. "אני תוהה מה הם יעשו עכשיו!" חשבה אליס. "הלוואי שהם היו יכולים למשוך אותי מהחלון"

היא חיכתה זמן מה מבלי לשמוע דבר. לבסוף נשמע קול רועם ומתגלגל של עגלת גלגלים קטנה והמולה של קולות רבים שכולם דיברו ביחד. היא שמעה את המילים: "איפה הסולם השני? השני אצל ביל, ביל! האם הגג יעמוד בזה? מי יירד בארובה? לא, אני לא! אתה תעשה את זה! הנה, ביל! האדון אומר שאתה צריך לרדת בארובה!"

אליס שלחה את רגלה במורד הארובה עד כמה רחוק שהיא יכולה והמתינה עד שהיא שמעה חיה קטנה מגרדת ונאבקת בארובה קרוב אליה. ואז היא בעטה בעוצמה והמתינה לראות מה יקרה עכשיו.

הדבר הראשון שהיא שמעה היה מקהלה כללית של "הנה ביל!" ואז נשמע קולו של הארנב, "תתפסו אותו!" ואז שקט ואז עוד קולות מבולבלים, "תפוס את הראש שלו, בראנדי עכשיו, אל תחנוק אותו, מה קרה לך?"

אחרון נשמע קול רפה וחלש, "ובכן, אני בקושי יודע...לא עוד, תודה לך. אני מרגיש יותר טוב עכשיו...כל מה שאני יודע הוא, משהו התקרב אלי במהירות כמו קפיץ ואחרי שנייה מצאתי את עצמי עף באוויר כמו טיל!"

אחרי דקה או שתיים של שתיקה, הם התחילו לזוז שוב, ואליס שמעה את הארנב אומר, "רק חלוקים יעזרו, צריך להתחיל עם זה."

"חלוקים של מה?" חשבה אליס. אבל היא לא היתה צריכה לחשוב על זה יותר מדי זמן, מכיוון שתוך רגע מטר של חלוקי נחל הומטר על החלון וחלקן פגעו בפניה. אליס הבחינה, בהפתעת מה, שחלוקי הנחל הפכו לעוגות קטנות כאשר הן נפלו על הרצפה ורעיון מבריק עלה בראשה. "אם אוכל אחת מהעוגות הללו," היא חשבה, "זה בוודאי יגרום לשינוי כלשהו בממדי גופי."

אז היא בלעה אחת מהעוגות והיתה מאושרת לגלות שהיא התחילה להתכווץ מייד. כאשר היה היתה קטנה מספיק לעבור דרך הדלת, היא רצה החוצה ויצאה מהבית ומצאה קהל של בעלי חיים קטנים וציפורים ממתינים בחוץ. כולם רצו לעבר אליס ברגע שהיא הופיעה, אבל היא רצה בכל כוחה, מהר ככל ככל שיָכְלָה, ומהר מאוד מצאה את עצמה בטוחה בתוך יער עבות.

"הדבר הראשון שאני צריכה לעשות," אמרה אליס לעצמה, בשעה ששוטטה ביער, "הוא לגדול לגודל הנכון שלי בחזרה. והדבר השני הוא למצוא את דרכי אל הגן הקסום ההוא. אני מניחה שאני צריכה לאכול או לשתות משהו, אבל השאלה היא מה?"

אליס הסתכלה כה וכה, על הפרחים ועל גבעולי הדשא, אבל היא לא יכלה לראות דבר שנראה כמו הדבר הנכון לאכול או לשתות, בתנאים הללו. היא הבחינה בפטרייה גדולה שצמחה לידה, בערך בגובה שלה עצמה. היא מתחה את עצמה כלפי מעלה, עומדת על קצות האצבעות, והציצה מעבר לקצה. עיניה פגשו מיד את עיניו של זחל גדול וכחול, שישב למעלה, בזרועות שלובות, מעשן בשקט נרגילה ארוכה ולא שם לב כלל אליה או לכל דבר אחר.

תורגם לעברית על ידי
יוסי נפקר

פרק שלישי - מרוץ במעגל וסיפור ארוך

אליס בארץ הפלאות / פרק שלישי

זה אכן היה מחזה מוזר – ציפורים עם נוצות רטובות, ובעלי חיים עם פרוות נוטפות מים.

השאלה הראשונה, כמובן, היא כיצד שוב להיות יבשים. הם כינסו התייעצות בנושא ולאחר מספר דקות, זה נראה אך טבעי לאליס למצוא את עצמה משוחחת איתם כאילו היו כבר מכרים ותיקים, כאילו שהיא הכירה אותם כל ימי חייה.

לבסוף העכבר, שנראה בעל אישיות סמכותית, קרא בקול, "שבו כולכם, ותקשיבו לי! אני בקרוב אגרום לכך שתהיו מספיק יבשים!" כולם התיישבו בבת אחת, במעגל גדול, כשהעכבר באמצע.

העכבר מייבש את אליס והחיות

"אההם!" כחכח העכבר בגרונו ברוב חשיבות. "האם כולכם כבר מוכנים? זה הדבר היבש ביותר שאני מכיר. שיהיה פה שקט, בבקשה מכם! וויליאם הכובש, שהיה מועדף על ידי האפיפיור, נשלח על ידי האנגלים, שרצו מנהיגים, והיו רגילים לגזלנות ולכיבוש. אדווין ומורקאר, הרוזנים של מרסיה וצפון אומבריה."

"אווו!" אמר התוכי ברעד.

העכבר המשיך בנאומו המוזר, "וגם סיגאנד הארכיבישוף מקנטנברי, מצא את זה מועיל."

"מצא מה?" שאל הברווז בפליאה.

"מצא את זה." העכבר השיב מייד; "כמובן אתה יודע מה זה אומר."

"אני יודע טוב מאוד מה זה אומר, כאשר אני מוצא משהו," אמר הברווז; "זה בדרך כלל צפרדע או תולעת. השאלה היא, מה הארכיבישוף מצא?"

העכבר התעלם מהשאלה האחרונה, אבל המשיך במהירות, "מצא את זה מועיל ללכת עם אדגר אטלניק לפגוש את וויליאם ולהציע לו את כתר המלוכה...איך את מסתדרת עכשיו, יקירתי?" הוא המשיך, פונה אל אליס תוך כדי דיבור.

"רטובה מאי פעם," אמרה אליס בקול מלנכולי; "לא נראה שזה מייבש אותי בכלל."

"במקרה כזה," אמר ציפור הדוֹדוֹ ברצינות רבה, וקם על רגליו, "התעורר הצורך הפרטיקולרי לאמץ פתרונות אנרגטיים יותר."

"דבר אנגלית!" אמר העיט. "אני לא מבין חצי מהדברים שאמרת, ומעבר לזה, אני לא מאמין שאתה בעצמך מבין."

"מה שרציתי לומר הוא," אמר הדוֹדוֹ בנימה מתגוננת, "שהדבר הטוב ביותר שייבש אותנו הוא מרוץ הקוקוס."

"מהו מרוץ הקוקוס?" אמרה אליס.

"כמובן," אמר הדוֹדוֹ, "הדרך הטובה ביותר להסביר את זה היא לעשות את זה." אמר וצייר מסלול מרוצים, בצורת מעגל, ואז כולם הוזמנו למסלול. לא היתה קריאה "למקומות, היכון, רוץ!" אך הם התחילו לרוץ כאשר רצו לעשות זאת וחדלו מלרוץ כשכבר לא רצו יותר לרוץ, כך שזה לא היה קל לקבוע מתי הסתיים המרוץ. בכל אופן כאשר הם רצו במשך כחצי שעה היו די יבשים, הדודו לפתע קרא בקול, "מרוץ הקוקוס הסתיים!" וכולם נאספו סביבו,מתנשמים ומתנשפים ושואלים בסקרנות, "אבל מי ניצח?"

על השאלה הזאת הדודו לא ידע להשיב מבלי לשקוע במחשבות והרהורים. לבסוף הוא אמר, "כולם ניצחו, וכולם צריכים לקבל פרסים."

"אבל מי יעניק את הפרסים?" שאלו כולם במקהלה

"מי, היא, כמובן," אמר הדודו, כשהוא מצביע לעבר אליס באצבע אחת, וכל החבורה התכנסה סביבה, כשהם צועקים וקוראים לעברה, "פרסים! פרסים!"

לאליס לא היה שמץ של מושג מה לעשות, והיא תחבה בייאוש את ידה לתוך הכיס, ושלפה מתוכו קופסת ממתקים קטנה (למרבה המזל המים המלוחים לא הגיעו לשם) והושיטה להם את זה כפרסים. זה הספיק בדיוק, ממתק אחד לכל אחד.

הדבר הבא היה לאכול את הממתקים; זה גרם למעט רעש ומבוכה, כאשר הציפורים הגדולות התלוננו שאין הן יכולות לטעום מהממתק שלהן, והציפורים הקטנות נחנקו, ונזקקו לטפיחה על הגב. בכל אופן, זה חלף לבסוף והם התיישבו שוב במעגל והתחננו בפני העכבר לספר להם עוד.

"הבטחת לספר לי אודות ההיסטוריה שלך, אתה יודע," אמרה אליס, "ומדוע אתה שונא...ח, ו...כ," היא הוסיפה בלחישה, חוששת פן שוב ייעלב.

"הסיפור שלי הוא סיפור ארוך ועצוב," אמר העכבר, כשהוא פונה לעברה של אליס וגונח.

"זה אכן מאוד ארוך," אמרה אליס, מתבוננת בפליאה בזנבו הארוך של העכבר, "אבל מדוע אתה קורא לו עצוב?" היא נראתה כשקועה בהרהורים עמוקים בשעה שהעכבר דיבר."

אמר העכבר לאליס, בחומרה: "על מה בכלל את חושבת? את לא מקשיבה בכלל!"

"אני מצטערת מאוד," אמרה אליס בשקט.

"את מעליבה אותי בחוסר ההקשבה שלך!" אמר העכבר, קם ממקומו והתחיל להתרחק מאליס.

"בבקשה חזור וסיים את הסיפור שלך!" קראה אחריו אליס. וכל השאר הצטרפו במקלה, "כן, בבקשה חזור!" אבל העכבר רק טלטל את ראשו מצד לצד בחוסר סבלנות והגביר את קצב הליכתו.

"הלוואי שהיתה פה דינה, החתולה שלי!" אמרה אליס. האמירה הזאת גרמה למהומה רבה. כמה מהציפורים מיהרו לפרוש כנפיים ולעוף, והקנרית קראה בקול רועד לאפרוחיה, "בואו אליי יקיריי! הגיע הזמן להיכנס למיטה!"

"הלוואי שלא הייתי מזכירה את דינה! לא נראה לי שיש מישהו שמחבב אותה כאן, ואני בטוחה שהיא החתולה הטובה ביותר בעולם!" אליס המסכנה החלה לבכות שוב, מכיוון שהיא הרגישה מאוד בודדה, ובמצב רוח אומלל. תוך זמן קצר, בכל אופן, היא שוב שמעה טפיפות צעדים מרחוק והיא הסתכלה למעלה בציפייה.

תרגום לעברית:
יוסי נפקר