אליס בארץ הפלאות: בריכת הדמעות, פרק שני

אליס בארץ הפלאות

אליס התחילה לבכות. "עכשיו אני נפתחת כמו הטלסקופ הגדול ביותר שהיה אי פעם! שלום, רגליים! הו, כפות רגליים קטנות ומסכנות שלי, אני תוהה מי עכשיו יגרוב לכן גרביים, ומי ינעל לכן נעליים? יקירותיי, אני אהיה רחוקה מאוד מכדי להטריח את עצמי להגיע אליכן.

בדיוק בזה הרגע ראשה פגע בגג האולם; בעצם היא היתה עכשיו בגובה מדהים של שלושה מטרים. אליס המסכנה! היא לא היתה יכולה לעשות דבר, שכבה על הצד, והתבוננה אל הגן בעין אחת; אבל להגיע אל הגן, לא היה סיכוי. היא התיישבה והתחילה לבכות שוב.

היא בכתה ובכתה ובכתה מזילה ליטרים של דמעות רטובות וענקיות, עד שנקוותה בריכה גדולה סביבה ומילאה חצי מהאולם.

לאחר זמן מה, היא שמעה הד צעדים ממרחקים והיא הזדרזה לייבש את עיניה מהדמעות כדי להיטיב לראות מי מגיע. זה היה הארנב הלבן שחזר, לבוש בהידור, לידיו כפפות עור גדי לבנות והוא אוחז מאוורר גדול. הוא הגיע בריצה כשהוא נחפז וממהר, ממלמל לעצמו, "הוי, הדוכסית, הדוכסית! הוי! האם היא לא תהיה רעה אליי אם אגרום לה לחכות!"

כאשר הארנב התקרב אליה, אליס התחילה לומר, בקול נמוך ומהוסס, "בבקשה, אדוני..." הארנב שמט מידיו את כפפות עור הגדי הלבנות ואת המאוורר ונס הרחק אל תוך העלטה מהר ככל שהוא יכול.

אליס והארנב הלבן

אליס הושיטה ידה והרימה את הכפפות ואת המאוורר. היא אווררה את עצמה בכל זמן שדיברה. "אוי אוי ! עד כמה הדברים מוזרים היום! ורק אתמול הדברים עוד היו רגילים ושגרתיים. האם הייתי אותו הדבר כאשר התעוררתי הבוקר? אבל אם אני לא אותו הדבר, השאלה הבאה היא -מי אני בכלל? – אהה, זאת התעלומה האמיתית!"

בשעה שאמרה זאת, היא התבוננה בידיה והיתה מופתעת לראות שעל יד אחת היתה הכפפה הלבנה של הארנב. "איך יכול להיות שעשיתי את זה?" היא חשבה. "בוודאי הפכתי שוב לקטנה." היא קמה ממקומה והלכה לעבר השולחן כדי למדוד את עצמה ביחס לגודלו וגילתה שהיא עכשיו בערך כ 60 ס''מ, ועוד ממשיכה בקצב מהיר להתכווץ. במהרה היא גילתה שהסיבה להתכווצותה המהירה נעוצה במאוורר שהחזיקה בידה, והיא השליכה אותו במהירות, בדיוק בזמן כדי למנוע מעצמה להתכווץ עד כדי היעלמות מוחלטת.

"זה היה קרוב מאוד!" אמרה אליס, מפוחדת מהשינוי הפתאומי שהתחולל בה, אבל שמחה לגלות שהיא עדיין קיימת. "ועכשיו אל הגן!" והיא אצה רצה בכל כוחה אל עבר הדלת הדלה; אך אבוי! הדלת היתה שוב נעולה ומפתח הזהב הקטן היה מונח על שולחן הזכוכית כמו קודם. "המצב גרוע מאי פעם," חשבה הילדה המסכנה. "מכיוון שמעולם לא הייתי כל כך קטנה כמו עכשיו, אף פעם!"

בשעה שהיא הגתה את המילים הללו, רגליה החליקו, ומייד, ספלאש! היא מצאה את עצמה שקועה עד הסנטר במים מלוחים. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתה היתה שהיא נפלה לתוך הים. בכל אופן, די מהר היא הבינה שהיא נמצאת בתוך בריכה של דמעות שהיא הזילה כאשר היא היתה בגובה שלושה מטרים.

אליס בבריכת הדמעות

בדיוק כשהיא שמעה משהו מתיז בבריכה, היא שחתה לעברו כדי לראות מה זה היה; מייד היא ראתה שזה רק עכבר קטן שהחליק פנימה, ממש כפי שהיא עצמה החליקה.

"האם יש טעם כלשהו עכשיו," חשבה אליס, "לדבר אל העכבר?" הכל כל כך מוזר ומשונה כאן, שאני חושבת שיש סיכוי שהוא מסוגל לדבר; בכל אופן, לא יזיק לנסות. אז היא ניסתה לדבר אליו: "הו, עכבר, האם אתה יודע איך אפשר לצאת מהבריכה הזאת? אני כבר מאוד עייפה מלשחות בה, הו עכבר!" העכבר הסתכל בה בסקרנות רבה והיה נראה לה שהוא קרץ באחת מעיניו הקטנות, אבל לא אמר דבר.

"אולי הוא לא מבין אנגלית," חשבה אליס. "אולי בכלל זה עכבר צרפתי, שהגיע עם וויליאם הכובש." אז היא ניסתה שוב והפעם דיברה אליו בצרפתית, ואמרה משפט שלמדה מספר לימוד. היא אמרה בצרפתית – החתול שלי - העכבר צלל למים והגיע שוב ונראה שהוא רועד כולו מפחד. "הו, סלח לי בבקשה!" בכתה אליס חוששת שהיא פגעה ברגשותיו של בעל החיים הקטן. "שכחתי לגמרי שאתה לא אוהב חתולים."

"לא אוהב חתולים!" בכה העכבר בקול צווחני צייצני. "האם את היית אוהבת חתולים אילו היית במקומי?"

"ובכן ייתכן שלא." אמרה אליס בטון מרגיע; "אל תכעס עלי מר עכבר. ועדיין הייתי רוצה להראות לך את החתולה שלנו דינה. אני חושבת שאתה היית מתחיל לחבב חתולים אילו רק היית יכול לראות אותה. היא כל כך חמודה." עורו של העכבר סמר והיא הרגישה בוודאות שהוא נעלב מאוד. "טוב, אנחנו לא נדבר עליה יותר, אם אתה מעדיף שלא."

"באמת מוטב שלא!" בכה העכבר, שרעד כולו מקדקודו ועד לקצה זנבו. "כאילו שאני הייתי מדבר על נושא שכזה! המשפחה שלנו תמיד שנאה חתולים – דבר מכוער, נחות וולגארי! אני לא רוצה לשמוע על זה שוב!"

"באמת שאני לא !" אמרה אליס, במהירות רבה כדי לשנות את נושא השיחה. "האם אתה, האם אתה מחבב - מחבב - כלבים?" יש ליד הבית שלנו כלב כזה חביב, הייתי רוצה להראות לך אותו! הוא הורג את כל העכברושים ו- אוי ואבוי!" בכתה אליס בקול מלא בצער. "אני חוששת שפגעתי בו שוב!" מכיוון שהעכבר התחיל לשחות הרחק ממנה בכל כוחו כשהוא מקים המולה ורעש בבריכה בשעה שהוא מתרחק.

אז היא קראה בקול מלא במתיקות אחריו, "עכבר יקר! בבקשה חזור, ולא נדבר יותר על חתולים, או על כלבים, אם אתה לא אוהב אותם!" כשהעכבר שמע את דבריה הוא הסתובב ושחה במתינות בחזרה אליה; פניו היו חיוורים, והוא אמר, בקול נמוך ורועד, "בואי קודם נגיע אל החוף, ואז אני אספר לך קצת יותר על מה שקרה לי פעם, ואז את תביני מדוע אני שונא חתולים וכלבים."

ואכן הגיע הזמן לצאת, מכיוון שהבריכה התחילה להיות צפופה מדי עם ציפורים ובעלי חיים שנפלו לתוכה; היו שם ברווז וציפור-דוֹדוֹ, תוכי ועוד כמה יצורים מסקרנים. אליס הובילה את החבורה אל עבר החוף.

תרגום לעברית: יוסי נפקר