בעומק מאורת הארנב – פרק ראשון

אליס התחילה להרגיש מאוד עייפה מלשבת ליד אחותה בגדת הנהר ולא לעשות דבר. פעם או פעמיים היא הגניבה מבט חטוף לעבר הספר שאחותה קראה, אבל בספר לא היו תמונות או שיחות, "אז מה הטעם בספר הזה," חשבה לעצמה אליס, "שאין בו תמונות או שיחות?"

אז היא שקלה במוחה (ככל שיכלה, מכיוון שחשה מאוד מנומנמת) האם העונג שבקליעת שרשרת פרחי מרגנית שווה את הטרחה והמאמץ לקום מהמקום ולקטוף פרחים, כאשר לפתע הופיע ארנב לבן עם עיניים ורודות ורץ במהירות לא רחוק מהמקום בו ישבה.

לא היה בזה דבר יוצא דופן, ואליס גם לא חשבה כך, לשמוע את הארנב אומר בקול לעצמו "אוי ואבוי אוי ואבוי! אני אאחר!" אבל כאשר הארנב הלבן בעל העיניים הוורודות שלף שעון מכיס השכמייה שלבש והתבונן בו, אליס קמה על רגליה, מכיוון שעלה בדעתה שהיא מעולם לא ראתה ארנב עם שכמייה ששולף שעון מהכיס, ומתוך סקרנות גדולה היא רצה בשדה אחרי הארנב הלבן. הארנב זינק לתוך מאורת ארנבים גדולה, שהוסתרה מאחורי סבך שיחים. אליס לא חשבה פעמיים ומייד זינקה אחריו לתוך המאורה.

הארנב הלבן

מאורת הארנבים היתה כמו מנהרה גדולה ועמוקה, ואליס חשה עצמה צונחת וצונחת למטה למשהו שנראה כמו באר עמוקה מאוד.

או שהבאר היתה עמוקה מאוד, או שהיא נפלה לאט מאוד, מכיוון שהנפילה היתה מאוד ארוכה וממושכת. היא ניסתה להתבונן סביבה, אבל היה חשוך מדי מכדי לראות משהו. ואז היא הסתכלה בצדי הבאר והבחינה שהן גדושות בארונות ובמדפי ספרים; פה ושם היא ראתה מפות ותמונות. תוך כדי נפילה מטה היא אספה בידיה צנצנת מאחד המדפים. על הצנצנת היה כתוב ריבת תפוזים, אך למרבה האכזבה הצנצנת היתה ריקה. היא לא רצתה להשליך את הצנצנת הריקה למטה, ולכן הניחה אותה באחד המדפים, תוך כדי כך שהיא נופלת מטה.

למטה, למטה, למטה! האם הנפילה הזאת לעולם לא תסתיים? לא היה מה לעשות, לכן אליס התחילה לדבר אל עצמה. דינה תתגעגע אלי מאוד הערב (דינה היתה החתולה של אליס) אני מקווה שהם יזכרו להגיש לה את צלוחית החלב שלה בזמן. "דינה יקירתי הלוואי שהיית כאן איתי!" אליס חשה שהיא מסוחררת כאשר פתאום נשמעה חבטה. הנפילה הסתיימה, היא נחתה על ערימת עלים יבשים.

אליס נותרה בריאה ושלמה והנחיתה בכלל לא כאבה לה. מייד היא קפצה על רגליה ונעמדה. היא נשאה את מבטה מעלה, אבל מעליה הכל היה חשוך. לפניה היה מסלול מעבר ארוך והארנב הלבן עדיין היה בטווח ראייתה, נחפז לדרכו. אסור לאבד רגע. אליס התקדמה במהירות כמו הרוח בדיוק בזמן כדי לשמוע את הארנב אומר, "אוי לאוזניים שלי ואוי לשפם שלי, כבר כל כך מאוחר! " היא היתה מאחוריו במרחק קצר ממנו, אבל הארנב נעלם בסיבוב ולא נראה יותר.

היא מצאה את עצמה באולם ארוך ונמוך, שהיה מואר בשורה של מנורות שהשתלשלו מהתקרה. היו דלתות לאורך האולם כולו, אבל כולן היו נעולות; וכאשר אליס עברה בין הדלתות מצד לצד וניסתה לפתוח כל אחת מהן, היא הלכה בעצב למרכז האולם, תוהה איך אי פעם תצא מכאן.

לפתע היא גילתה שולחן קטן עשוי זכוכית. לא היה עליו דבר, פרט למפתח זהב זעיר, והרעיון הראשון שעלה בדעתה של אליס היה שייתכן שהמפתח שייך לאחת הדלתות שבאולם; אך אוי ! או שהמנעולים היו גדולים מדי, או שהמפתח היה קטן מדי, אבל בשום פנים ואופן המפתח לא פתח אף דלת. עד שלבסוף, היא גילתה מסך נמוך שלא הבחינה בו קודם, ומאחוריו התגלתה דלת בגובה של כשלושים ס''מ. היא ניסתה את מפתח הזהב במנעול, ולמזלה הטוב, המפתח התאים!

אליס מגלה את הדלת הסתרים

אליס פתחה את הדלת וגילתה שהיא מובילה למעבר קטן, לא גדול יותר ממחילת –עכברוש; היא התכופפה על ברכיה והביטה לאורך המעבר ולעיניה נשקף גן קסום ומדהים שמעולם לא ראתה. היא כל כך השתוקקה לצאת מהאולם האפל הזה ולשוטט בין ערוגות-הפרחים הזוהרות, והמזרקות הקרירות, אבל אפילו לא היתה מסוגלת להעביר את ראשה בדלת הדַלָה. "או, " אמרה אליס, "הלוואי שיכולתי להתכווץ כמו טלסקופ! אני חושבת שיכולתי, אילו רק ידעתי איך להתחיל." והיא נעלה שוב את הדלת הקטנטנה.

אליס חזרה אל השולחן, בחצי תקווה שהיא תמצא עליו מפתח נוסף, או ספר שמסביר כיצד לכווץ אנשים כמו טלסקופ. הפעם היא מצאה על השולחן בקבוק קטן ( "הבקבוק הזה בהחלט לא היה כאן קודם, " אמרה אליס), סביב צוואר הבקבוק היתה תלויה תווית נייר עם הכיתוב "שתה אותי" מודפס באותיות נאות וגדולות.

"לא, אני אבדוק קודם," היא אמרה, "ואראה אם כתוב עליו רעיל או לא, מכיוון שהיא מעולם לא שכחה, אם אתה שותה מבקבוק שמסומן בכיתוב "רעיל" זה כמעט בטוח שתפַגע במוקדם או במאוחר. בכל אופן על הבקבוק הזה לא היה זכר למילה "רעיל", כך שאליס אזרה אומץ לטעום ממנו, וגילתה שטעמו טוב מאוד (היה לזה טעם של עוגת דובדבנים,קצפת,אננס,תרנגול הודו,צלוי,טופי וטוסט חם בחמאה), היא לגמה ממנו במהירות רבה.

אליס מוצאת את הבקבוק

 "איזו הרגשה מוזרה !" אמרה אליס. "אני בוודאי מתכווצת כמו טלסקופ!"

וכך זה היה באמת! היא היתה עכשיו בגובה 20 ס''מ בלבד, ופניה קרנו אור לנוכח המחשבה שכעת היא בגודל הנכון כדי לעבור בדלת הדַלָה ולהגיע אל הגן הקסום והמדהים.

לאחר זמן מה, כשגילתה שלא קרה דבר נוסף, היא החליטה לגשת מייד אל הגן; אך אבוי לאליס המסכנה! כאשר היא הגיעה אל הדלת, היא גילתה שהיא שכחה את מפתח הזהב הקטן, וכאשר היא פנתה אל השולחן כדי ליטול את המפתח, היא גילתה שהיא לא יכולה להגיע אליו; היא ראתה את המפתח מבעד לזכוכית והיא עשתה כמיטב יכולתה כדי לטפס על אחד מרגלי השולחן, אך הוא היה חלק מדי, וכאשר היא עייפה את עצמה בניסיונות חוזרים ונשנים, התיישבה והתחילה לבכות.

"די, אין טעם לבכות ככה!" אמרה אליס לעצמה בעוצמה. "אני מציעה לך לעזוב בזה הרגע ממש!" בדרך כלל היא השיאה לעצמה עצות טובות (אף על פי שלעתים רחוקות היא גם פעלה על פי העצות), ולעתים היא גערה בעצמה כל כך בחומרה עד שדמעות זלגו מעיניה.

לפתע עיניה נחו על קופסת זכוכית שהיתה מונחת מתחת לשולחן: היא פתחה את הקופסא ומצאה בתוכה עוגה זעירה. על העוגה הופיעו המילים "אכול אותי" שנכתבו בדומדמניות. "אם כך, אני אוכל את העוגה," אמרה אליס, "ואם זה יגרום לי לגדול, אהיה מסוגלת להגיע אל המפתח; ואם זה יגרום לי להיות קטנה יותר, אהיה מסוגלת לעבור בחריץ שמתחת לדלת: כך או כך אגיע אל הגן, ולא אכפת לי מה יקרה! "

היא אכלה מעט מהעוגה ואמרה בחוסר מנוחה לעצמה "לאיזה כיוון? לאיזה כיוון? אוחזת בידיה את קצה ראשה כדי להרגיש לאיזה כיוון מתחולל השינוי, והיא היתה די מופתעת לגלות שהיא נותרה באותו הגודל. היא המשיכה לנגוס בעוגה עד שסיימה אותה.

תרגום לעברית 
יוסי נפקר